עישון סיגריות קנאביס ביום-טוב

שלום וברכה ראשית, נדגיש את המובן מאליו כי איננו מתכוונים לתת חלילה כל לגיטימציה שהיא, במידה כזו או אחרת, לא מפורשת ולא מרומזת, לעישון קנאביס בימות החול, שהוא ללא ספק מעשה אשר לא יעשה, וטוב יעשה מי שבידו למנוע ממנו זאת או להשפיע עליו להימנע מכך. ועתה, לגופה של שאלה על העישון ביום-טוב אין לנו הרבה מה להוסיף על מה שכבר כתבת בשאלתך שאלת חכם, ולכן רק נחזור על עיקרי הדברים בקצרה ובתמציתיות. עצם שאלת העישון ביום-טוב, בכל צורות העישון האפשריות, קיימת כבר מאות שנים, כאשר למעשה כבר לפני כמאתים שנה הוכרע הדבר להיתר על-ידי רוב מנין ורוב בנין של גדולי הפוסקים וכך נהגו בפועל גדולי עולם לאורך הדורות, למרות שהיו כאלה שבכל זאת החמירו על עצמם לחוש לדעת האוסרים והסוברים כי דין העישון כדין המוגמר להריח בו או לגמר את הבית או את הכלים, שנחשב כ'דבר שאינו שווה לכל נפש' שלא הותר ביום-טוב. לעומת זאת, בעשרות השנים האחרונות הולכת וגוברת הדיעה ההלכתית לאסור בזמננו עישון סיגריות ביום-טוב. זאת, בשל מה שידוע היום למעלה מכל ספק על נזקי העישון והסכנות הברורות והוודאיות הכרוכות בו, ובשל מיעוט המעשנים ההולך ופוחת משנה לשנה בצורה משמעותית. גם אותם פוסקי הלכה מפורסמים שעדיין התירו זאת לפני שנות דור ומעלה יתכן שהיו משנים את דעתם לאור הנתונים הברורים הידועים כיום. רבים וטובים, שעדיין מעשנים בימות החול, נמנעים אכן כיום מלעשן ביום-טוב. תשובתו של ראש המכון המנוח, הגאון האדיר רבי לוי יצחק הלפרין זצוק"ל, בענין 'עישון סיגריות ביום-טוב ובכל ימות השנה', התפרסמה בספרו שו"ת 'מעשה-חושב' (ח"ג, סי' כ), כאשר אחת ממסקנותיו ההלכתיות היא: "אמנם למעשה קשה מאד להתיר בזמננו את עצם העישון ביום-טוב, ובוודאי שיש מקום גדול למעשנים להחמיר על עצמם שלא לעשן כלל ביום-טוב". אגב, לא מכבר פורסם בבטאון החודשי של המכון 'אספקלריה' (גיליון נה, מנ"א תשפ"ג, עמ' 19) בהקשר אחר, כי הגרל"י הלפרין זצוק"ל היה בשנים עברו מעשן די כבד, וככל הידוע לנו הפסיק לעשן כליל מאותו זמן שעמד לכתוב את התשובה ההלכתית הנ"ל על עישון סיגריות, מאחר שרצה שההכרעה ההלכתית תתקבל על-ידו באופן אובייקטיבי טהור ללא כל 'נגיעות' צדדיות.... ובאשר לעיקר השאלה אכן יש לדון גם לדעת המתירים את העישון ביום-טוב, מאחר שמתייחסים אליו מכל סיבה שהיא כ'דבר השווה לכל נפש', אם מישהו יעשן ביום-טוב תערובת חומרים שבוואי 'אינם שווים לכל נפש', כמו קנאביס למשל, בדרך רגילה ושגרתית של עישון סיגריה, האם נדון זאת לכל הדיעות כ'דבר שאינו שווה לכל נפש', וממילא לגביו נפל בבירא כל היתר העישון, או שיש מקום לצדד שהכל נקבע בהתאם לפעולה הנעשית וצורת ההנאה, שאם הן 'שווין לכל נפש' הן מותרות ביום-טוב גם אם בפועל תוצאת ההנאה הספציפית הזאת 'אינה שווה לכל נפש', וכדמות ראיה לדבר מהא דקיי"ל (ביצה כב:) כשמואל דמותר לעשן פירות בעשן בשמים לקלוט טעם בושם, וכמש"נ בשו"ע (או"ח, סי' תקיא ס"ד): "אבל אם עושה כדי ליתן ריח טוב בפירות למתקן לאכילה מותר" וכו', ולא מצינו בדברי הפוסקים כל הגבלות על ריח וטעם הבשמים, שהם צריכים להיות כאלה שהם 'שווין לכל נפש', ואילו אם מדובר בריח ייחודי שרק מעטים מחבבים אותו נהנים ממנו אסור, דמשמע מסתמא שמאחר שצורת ההנאה כשלעצמה היא 'שווה לכל נפש' ומותרת לא קפדינן על התוצאה שבפועל. ומ"מ מידי ספק בוודאי לא יצאנו, ומאחר שעצם העישון ביום-טוב בימינו אינו פשוט כלל ועיקר, ואם נתבטא בשפה עדינה הרי שהוא קרוב לאיסור יותר מאשר להיתר, הרי שכאשר מצטרף לכך גם עישון של חומרים ש'אינם שווים לכל נפש' בוודאי יש להורות לאיסור. בברכת גמר חתימה טובה וילמדו תועים בינה... ויקבלו עול מלכותך עליהם