על-מנת לאפשר לימוד תורה מתוך ריכוז

שלום וברכה לכ"ת שליט"א השאלה ששאלת היא אכן שאלה עקרונית מורכבת קצת, מכמה צדדים. מחד, ידועים דברי חז"ל (ע"ז ג.): "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו". אך מאידך מתוך דברי הרמב"ם בכמה וכמה מקומות בהלכות תלמוד-תורה נראה לכאורה שכל מי שיש לו אפשרות לעסוק בתורה חייב לעשות כל טצדקי כדי לקיים זאת, ואינו יכול להשתמט בתואנות של קושי כזה או אחר, ונצטט כמה מלשונותיו, כמו שכתב (פ"א מהל' ת"ת ה"ח): "כל איש ישראל חייב בתלמוד-תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו" וכו', ועוד כתב (שם, ה"ט): "גדולי חכמי ישראל היה מהם חוטבי עצים, ומהם שואבי מים, ומהם סומין, ואעפ"כ היו עוסקין בתורה ביום ובלילה" וכו', וכן כתב (שם, ה"י): "עד אימתי חייב אדם ללמוד תורה? עד יום מותו" וכו'. עוד כתב הרמב"ם (שם, פ"ג הלכות ה-ו): "תחילת דינו של אדם אינו נידון אלא על התלמוד, ואחר-כך על שאר מעשיו וכו', מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי לה ולהיות מוכתר בכתרה של תורה לא יסיח דעתו לדברים אחרים, ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחד, כך הוא דרכה של תורה פת במלח תאכל ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, ולא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן-חורין לבטל, אבל אם הרבית תורה הרבית שכר, והשכר לפי הצער". וכן כתב (שם, הי"ב): "אין דברי-תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד, ולא יתן שנת לעיניו לעפעפיו תנומה, אמרו חכמים דרך רמז זאת התורה אדם כי ימות באהל, אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמה". אשר על כן, מבלי להיכנס לפרטי הדינים, עד כמה הוא מחוייב ובמה בדיוק הוא מחוייב, כי רבים הם, יש לדעת כי גם אדם הסובל מהפרעות קשב וריכוז אינו פטור ממצוות תלמוד-תורה, וגם במצבו עליו להתאמץ ככל יכולתו לעסוק בתורה, למרות הקושי המובן שלו, יחד עם חוסר היעילות של לימוד במצב שכזה. לפיכך מסתבר מאוד, כי אם תרופה, כגון ריטלין ודומיה, עשויה לשפר באופן משמעותי את יכולת הקשב והריכוז שלו ולהגביר את אפשרויותיו לעסוק בתורה, הן מבחינת הכמות והן מבחינת האיכות, הרי שהוא חייב לעשות זאת, בהמלצה רפואית אחראית ובמינון מתאים כמובן. מה גם, שמאחר שכיום השימוש בתרופות אלו הולך ונעשה נפוץ יותר ויותר, ומומלץ על-ידי כלל הגורמים הרפואיים המקובלים בעולם המדע והרפואה, הרי שזה הופך להיות אצל מי שזקוק לכך כאחד מהתנאים הרגילים והשגרתיים שאותם עליו לספק לעצמו כדי לאפשר לו לעסוק בתורה בעיון ובכובד ראש כראוי. מובן מאיליו, כי אין בכוונתנו לשכנע אף אחד ביעילותן של תרופות אלו או להמליץ על השימוש בהן, שכן אין זה במסגרת תפקידנו. אך בכל זאת, לצורך השלמת התשובה ההלכתית, אין מנוס מלהביע עמדה גם ביחס לעצם השימוש בתרופות אלו. באשר לחשש לנזק לטווח ארוך, הרי שבתרופות אלו משתמשים כבר עשרות שנים, ואלפי מחקרים רפואיים רציניים שנערכו במשך השנים לא מצאו כל יסוד לחששות אלו. מנגד, קיימים מחקרים רפואיים המצביעים דווקא על נזקים לטווח ארוך לאלה שהיו זקוקים לתרופות אלו ונמנעו משום מה מסיבות שונות ליטול אותם. ובמה שנוגע לתופעות הלוואי, אכן מדובר בתופעות אמיתיות, אשר מתבטאות בעיקר בחוסר תיאבון והפרעות שינה, שבגינן ההמלצה הרפואית המקובלת בדרך-כלל היא ליטול את התרופה בשעות הבוקר לאחר ארוחת בוקר מלאה ומשביעה. בכל מקרה, כאשר משקללים את יתרונות התרופות האמורות אל מול תופעות הלוואי האפשריות הרי שהמסקנה המתבקשת היא שיצא הפסדן בשכרן. במידה והדיון הוא בנוגע לילדים, הרי למרות שמצד אחד הם פטורים ממצוות תלמוד-תורה בעודם קטנים, וגם יש לדון על מידת חובתם במידת חובת האב ללמד את בנו תורה ובגדרה המדוייק, ועי' בזה בהל' ת"ת להגה"ק הרב בעל התניא (פ"א ס"א, ובקו"א שם סק"א) שהאריך בזה הרבה, אבל מצד שני סוד גידולם לחיי תורה ומצוות הוא דווקא בחיבורם מגיל רך ללימוד התורה ומתיקותה, מתוך ריכוז כראוי, ומעבר לכך ידוע לכל מי שמתעסק בחינוך ילדי ישראל הנזק הנפשי והחברתי העצום העלול להיגרם לילד שזקוק באמת לריטלין ודומיו ומסיבות שונות נמנעים מלתת לו זאת, כאשר הוא נמצא כביכול ב'מאבק' מתמיד עם מחנכיו, שנאלצים לא פעם לגעור בו ו/או להעניש אותו בדרך כזו או אחרת, מאחר שהוא מפריע בדרך-כלל להתנהלות התקינה בכיתה, וההשלכות האפשריות הן רבות וקשות, ומתוכן הרסניות ממש, למן דימוי עצמי נמוך ושלילי, דחיה חברתית, ועד ל'נשירה' מן הדרך ח"ו. כל התיאוריות הרפואיות כביכול, הפסיכולוגיות והחינוכיות, השוללות את השימוש בריטלין, מכל מיני סיבות, אינן נותנות כל תשובה אמיתית אחרת להשלכות ההרסניות האמורות והדומות להן. כמובן, שבדברים הבאים איננו מתכוונים כלל אל כב', השואל הנכבד, שיפה שאלת כהוגן, שאלת חכם של שואל כעניין ומבקש תשובה כהלכה. אך מאחר שלצערנו הרב יש כאלה שנוקטים בגישה קיצונית של 'ניפוח' חששות רחוקים לא רלוונטיים הנתלים בכל מיני קונספירציות משונות, יורשה לנו בהזדמנות זו להוסיף, בעדינות וברמיזה, מהרהורי לבנו, כדי לנסות להעמיד את הדברים על דיוקם, כי נדמה לעיתים שיש שהתנגדותם לשימוש בריטלין נובעת למעשה מחוסר אמונה תמימה. במקום להאמין כי ההשגחה העליונה עשתה עמנו חסד אמיתי בגילוי תרופות מתאימות לבעיות קשב וריכוז, המאפשרות לסובלים מכך להתנהל פחות או יותר באורח סדיר, להשתלב מגיל צעיר בחברה ולהתקדם בלימודים, בעוד שבעבר רובם הגדול היו נדחים ו'נופלים' בצורה כזו או אחרת, מתייחסים לכך כאינטרסים של בעלי הון גרידא במקרה הטוב, או במקרה הגרוע יותר כ'מזימה שטנית' עולמית של המעוניינים לדכא את הנמרצים ביותר ההיפראקטיביים וכיו"ב. הדבר מזכיר קצת את ההתנגדות לחיסוני ה'קורונה' על בסיס כל מיני שמועות הזויות וטענות מופרכות מיסודן, במקום להכיר בחסדי הבורא יתברך שמו החונן לאדם דעת שנתן בליבות בני-אדם את החכמה והאפשרות לחסן ולעצור את המגפה העולמית. מבלי להתכוון כלל ומבלי להתייחס ישירות לאף אדם ספציפי, נחדד עוד, כי משום מה נוצר רושם כי דווקא אותם המאמינים ונוהים אחרי כל מיני רופאי אליל למיניהם ו/או מאמינים בלב שלם בכל מיני סגולות מפוקפקות, שאין להן שום מקור, או שמקורן אינו טהור, הם שנוטים לפקפק, בלשון המעטה, בחיסונים ובתרופות בדוקים ומנוסים, אותם מציעה הרפואה הקונבנציונלית. בברכה מרובה