קיום מצוות באמצעות מטפל נכרי

שלום וברכה בתשובה לשאלתך יש להבחין בין כמה סוגי מצוות, הן לגבי עצם העשייה והן לגבי הברכה עליה. יש מצוות שכל עיקרן הוא מעשה המצווה בפועל, אשר מתוכן יש מצוות, שהן 'מצוות שבגופו', ששליחות לא מועילה בהן כלל, כלומר שהמצווה היא על האדם לבצע זאת בעצמו, כמו למשל אכילת מצה או נטילת לולב, ואחר אינו יכול לעשות זאת בעבורו, ויש מצוות שאינן נקראות 'מצוות שבגופו', וניתן לעשותן גם על-ידי שליח, ששלוחו של אדם כמותו, אלא שהשליח חייב להיות יהודי בר חיובא, ולא ניתן למנות לשם כך שליח שאינו יהודי. יש מצוות שלמרות שהמעשה עצמו גם הוא חלק מן המצווה, ניתן לברך עכ"פ על המשך קיום המצווה. ויש מצוות שהמעשה המוקדם אינו אלא בגדר הכשר מצווה בלבד, ואילו קיום המצווה, יחד עם הברכה שעליה, הם רק על ההמשך, כדלהלן. מכאן, נבוא להשיב אחת לאחת על כל אחת מהמצוות שהזכרת בפני-עצמה: עטיפת טלית - אף-על-פי שהעטיפה עצמה היא חלק מהמצווה, כמו שמתבאר מדברי המחבר בשו"ע (או"ח, סי' ח ס"א) והמג"א (שם סק"ב), בכל זאת מי שאינו יכול להתעטף בעצמו, אפשר שהמטפל הנכרי יעטוף אותו בטלית, ולאחר מכן יגיש לו את הציציות למשמש בהן ויוכל אז לברך על המצווה, כדין מי שלבש טלית-קטן בעוד שאין ידיו נקיות, כמבואר בשו"ע (שם ס"י), וכדין מי שלבשו קודם עלות-השחר, כמבואר בדברי הרמ"א (שם, סי' יח ס"ג), וכדין מי שהתעטף בטלית בין הפרקים של קריאת-שמע וברכותיה, וכמש"כ המ"ב (סי' סו סקט"ז) בדעת הרמ"א, והטעם נתבאר בדברי הב"י (סי' ח) שע"י המשמוש נחשב קצת כאילו לובשו אז. ועי' בשו"ת אג"מ (או"ח ח"ד, סי' ז) אם המשמוש מעכב לברכה. הנחת תפילין - עי' במ"ב (סי' כז סק"ו) לענין גידם ביד ימינו, שחייב בהנחת תפילין על שמאלו "ויבקש לאחרים שיניחוהו עליו". וכבר דנו הפוסקים אם רק מי שהוא בר חיובא וחייב במצוות תפילין יכול לקשור ולהניח תפילין לחבירו, ועפ"י מש"כ בהגהות-מיימוניות (פ"א מהל' ציצית הי"ב) לגבי אם אשה יכולה לקשור תפילין לבעלה. ועי' בזה למעשה בשו"ת 'מנחת-שלמה' (ח"ב, סי' ד, אות ב) ובשו"ת 'שבט-הלוי' (ח"א, סי' ח). ומ"מ במקום שאין אפשרות אחרת בוודאי יש להורות שהמטפל הנכרי יניח לו את התפילין על ראשו ועל זרועו, והוא יברך עליהן בשעת ההנחה, או שיברך לאחר מכן, וע"ד שהביא המ"ב (סי' כה סקכ"ו) בשם הפמ"ג (שם, בא"א סקי"ב) דמי שלא בירך על התפילין בשעת הנחתן יברך אחר-כך, שהיא מצווה שיש לה שיהוי ומשך זמן, וניתן לברך עליה גם לאחר מכן, אלא שראוי בכה"ג שמברך אחר ההנחה למשמש בתפילין, כמו שהבאנו לעיל לגבי ציצית, וכמש"כ המחבר בשו"ע (שם, סי' ל ס"ג) לגבי מי שהניח תפילין קודם שיאור היום, ועי' גם בדברי המג"א (שם, סי כה סקט"ו) לענין מי שהפסיק בדיבור בין תש"י לתש"ר. הפרשת תרומות ומעשרות - הלכה פסוקה היא שאין נכרי יכול להפריש תרומות ומעשרות עבור ישראל, ואין הפרשתו כלום, כמש"נ בשו"ע (יו"ד, סי' שלא ס"ל): "חמשה אם תרמו אין תרומתן תרומה... ועובד-כוכבים שתרם של ישראל אפילו ברשותו". הפרשת חלה - כנ"ל לגבי הפרשת תרומות ומעשרות, כמש"נ בשו"ע (שם, סו"ס שכג): "וכל שבתרומה לא יתרום ואם תרם אינה תרומה כך בחלה". טבילת כלים - בשו"ע (יו"ד, סי' קכ סט"ו) נפסק: "אם הטביל כלים על-ידי עובד-כוכבים עלתה להם טבילה". ומיירי התם כאשר היהודי עומד על-גביו, דבלא"ה אינו נאמן על הטבילה, כמש"כ הרמ"א (שם). אמנם עי' בדברי הט"ז (שם סקי"ז) שנתקשה קצת בלשון המחבר בשו"ע, דמשמע שרק בדיעבד עלתה להם טבילה, אבל לכתחילה אין לעשות כן, ואילו במקור ד"ז בדברי הרשב"א משמע דאף לכתחילה שרי. ובהמשך דבריו כתב הט"ז דתמיה לו איך יוכל לברך הישראל על טבילת הנכרי כאשר הוא אינו עושה כלום, ומה"ט נקט המחבר בשו"ע בלשון דיעבד. לכן כאשר מדובר בכלים החייבים טבילה בברכה ראוי לכתחילה אם אפשר להטבילם על-ידי יהודי דווקא, כדי שיוכל לברך עליהם לכל הדיעות. אבל כלים שמטבילים אותם בלא"ה בלא ברכה, מכל סיבה שהיא, ניתן לכתחילה להטבילם על-ידי נכרי כשישראל עומד על-גביו. במידה ואין אפשרות אחרת לטבול כלים החייבים טבילה בברכה, ניתן בשעת-הדחק לטובלם ללא ברכה על-ידי הנכרי כשישראל עומד על-גביו, ועלתה להם הטבילה, או לסמוך על דעת הפר"ח (שם סק"מ) ועוד המתירים ליהודי לברך על טבילת הנכרי. וע"ע בזה בשו"ת שו"מ (מהדו"ת, ח"א, סו"ס פט). הגעלת כלים - למרות שנכרי אינו נאמן בדרך-כלל לומר על כלי שהוכשר כדת וכדין, בכל זאת אם ישראל עומד על-גביו ורואה שההגעלה נעשתה כדין ההגעלה כשרה ללא פקפוק. ולגבי ברכה אין מקום וצורך לדון, שהרי אין מברכים כלל על הגעלת כלים. ועי' במש"כ בחי' המאירי (ע"ז עו:): "יראה מכאן, שכל הכשר הנעשה ביד גוי וראה ישראל בכך הוכשר... אבל הכשר כלי אין אנו צריכין אלא לפליטת איסורו, יעשה מי שיעשה". הדלקת נרות-שבת - נחלקו גדולי הפוסקים אם ניתן לברך על הדלקת נרות-שבת שמדליק נכרי בציווי יהודי. שמתו"ד המג"א (סי' רסג סקי"א) נראה שדעתו שכשאין אפשרות אחרת מברכים על הדלקה זו, וכן מפורש בשו"ע הרב (שם סי"א), שהוסיף על כך בסוגריים גם תוספת ביאור: "דכיון שעיקר מצוות הדלקת נר שבת אינה ההדלקה בלבד, אלא ההנאה והתשמיש לאורה היא עיקר המצווה, אלא שההדלקה היא התחלה והכנה למצווה זו ולכן מברכים עליה, וזו ששכחה ולא בירכה בתחילת המצווה יכולה לברך קודם עיקר המצווה, דהיינו קודם שתיהנה לאורן". אבל הגרעק"א (בגיליון השו"ע ע"ד המג"א שם) הקשה דכיון שאין שליחות לנכרי הרי היא אינה מדלקת ואיך תברך ע"ז, והו"ד במ"ב (שם סקכ"א). לפיכך, כאשר אין מי שידליק נרות-שבת עבור היהודי שאינו יכול להדליק בעצמו, יכול הוא לצוות על הנכרי להדליק עבורו, ולגבי הברכה ינהג בזה כמנהג אבותיו וכדעת רבותיו. בניית סוכה - לגבי דפנות הסוכה בוודאי אין כל מניעה שיבנה אותן הנכרי, וכמש"כ גם הבכור"י (סי' תרלד סוסק"ב). אבל לגבי הנחת הסכך מבואר בדברי הפוסקים דלכתחילה יש להזהר ולהקפיד שיניח אותו יהודי בר-חיובא, וכמו שכתבו הבכור"י (שם) והגר"ש קלוגר (הגה' חכ"ש, סי' תרלה), ועי' היטב גם במה שכתבו הביאה"ל (סי' יד ס"א, ד"ה להצריך) ובשו"ת 'בנין-שלמה' (ח"א, סי' מג, ד"ה וראיתי בשאילתות). אולם כאשר אין אפשרות אחרת ניתן לסמוך על הנחת הסכך על-ידי הנכרי, ובפרט אם ישראל עומד על-גביו. ועי' בזה בשד"ח (ח"ט, מע' סוכה, סי' ב, אות ג) וב'חלקת-יואב' (מה"ת, או"ח, סי' ד). וגם לגבי מש"כ הט"ז (סי' תרלו סק"ג) דבסוכת גנב"ך ורקב"ש צריך לחדש בה דבר אפי' אם נעשית תוך ל' קודם החג, הרי כבר כתב המג"א (שם, סק"א) דנקטינן דהיינו לכתחילה אבל לא לעיכובא. וכן הביאו להלכה הבכור"י (שם, סק"ג) והערוה"ש (שם, ס"ב) והמ"ב (שם, סק"ד). ובפרט כאשר ישראל עומד על-גביו בשעת הסיכוך. ולגבי הברכה, הרי ברכת לישב בסוכה אין מברכים בכל עניין על בניית הסוכה אלא על מצוות ישיבתה, כדתניא בברייתא בכ"מ (סוכה מו. ועוד), וכ"נ להלכה בשו"ע (שם, סי' תרמא ס"א). ועי' בסוגיית הגמ' (מנחות מב.) דמהא דסוכת גנב"ך כשרה מסייע לה להך דינא דכל מצווה שכשרה בעובד-כוכבים בישראל א"צ לברך, ואכמ"ל. ואילו לעניין ברכת שהחיינו קיי"ל מדינא שמברכים בשעת עשייתה או כשמחדש בה דבר, כדתניא בברייתא (סוכה שם), וכמש"נ בשו"ע (שם) ובמ"ב (שם, סק"ג). אלא שלמעשה נהגו שלא לברך על עשייתה ולפטור הכל בברכת שהחיינו בקידוש של ליל חג הסוכות, וכמש"נ בשו"ע (שם): "אלא שאנו סומכים על זמן שאנו אומרים על הכוס של קידוש", וממילא שוב אין לנו נפ"מ בדבר גם לגבי ברכת שהחיינו על עשיית הסוכה וסיכוכה על-ידי נכרי. הדלקת נרות חנוכה - כמדומה שלא נזכר מפורש כלום לעניין זה. אך נראה פשוט כי אף אם מצוות נר חנוכה אינה חובת גברא לגמרי, אלא שהיא חובת הבית, נר איש וביתו, מ"מ א"א לצאת בה אלא על-ידי הדלקה של אחד מבני הבית, או על-ידי מינוי שליח בר-חיובא שידליק עבורו, ולא ניתן אפי' בדיעבד לקיים המצווה על-ידי הדלקת נכרי. ואף לפי מה שכתבו הפמ"ג (או"ח, סי' תרעט, בא"א סק"א) ובהגה' 'יד-אפרים' (שם, סו"ס תלב, ע"ד המג"א סק"ו) בביאור דעת הב"ח, דהמדליק נר חנוכה עבור חבירו א"צ בזה לדיני שליחות, אלא שעיקר המצווה המוטלת על האדם היא שיודלק בביתו נר חנוכה, ואין חילוק אם ע"י עצמו או ע"י אחר, הנה מלבד שדברים אלו הם חידוש גדול, שיש לדון בהם הרבה ואכ"מ, הרי שגם לדידהו צריך שהמדליק יהיה עכ"פ בר-חיובא, וכל שאינו בר-חיובא אין הדלקתו כלום. ולא דמי כלל למצוות הדלקת נר שבת, שהבאנו לעיל שיש מגדולי הפוסקים שהתירו בדיעבד לברך על הדלקת נכרי, שהרי כבר העתקנו שם מש"כ בשו"ע הרב "שעיקר מצוות הדלקת נר שבת אינה ההדלקה בלבד, אלא ההנאה והתשמיש לאורה היא עיקר המצווה", משא"כ בהדלקת נר חנוכה, שאסור להשתמש לאורה, וכל מצוותה היא בהדלקתה בלבד, דבכה"ג מן הסתם כו"ע מודו שאין יוצאים כלל בהדלקת נכרי, ופשיטא שא"א לברך עליה לא את ברכות ההדלקה וגם לא ברכות הרואה. משלוח-מנות - ידוע מה שנסתפק בשו"ת 'בנין-ציון' (ח"א, סי' מד) אם מצוות משלוח-מנות היא דווקא על-ידי שליח, דכתיב 'ומשלוח' מנות איש לרעהו, או שגם אם נתן בעצמו יצא, והעלה בסו"ד דאולי לכתחילה טוב יותר לשלוח המנות על-ידי אחר. והו"ד במ"ב (סי' תרצה סקי"ח). וע"ע בשד"ח (מע' פורים, סו"ס ו) שהביא כן בשם הרב 'יפה-ללב' דמשמעות הכתוב ודברי הפוסקים היא שצריך לשלוח מנות על-ידי אחר. אמנם כבר נתבאר בחי' חת"ס (גיטין כב: ד"ה והא לאו בני דעה) דאף אם שולח משלוח-מנות ע"י שליח א"צ בזה לכל גדרי שליחות, ואפי' על-ידי קטן ונכרי או קוף שפיר דמי. ויתר על כן הובא בכ"מ (הגה' וחי' חת"ס לשו"ע, עם ליקוטי הוספות מבנו בעל הכת"ס, סי' תרצה ס"ד; ס' 'ארחות-חיים' - ספינקא; שו"ת 'שלמת-חיים' ח"א, סי' קה, בהגה בשולי העמוד) בשם ס' 'ליקוטי-חבר-בן-חיים' (ח"א, בהגה' על ס' 'יהודה-יעלה' סי' רד) ששמע מרבו מרן החת"ס שחמיו הגרעק"א נסתפק אם בעינן דין שליחות במשלוח-מנות או שיוצא גם על-ידי עכו"ם, והשיב לו דאדרבה אם היה המצווה לעשות כן בעצמו היה צריך למנות שליח במקומו מדין 'שלוחו של אדם כמותו', אבל מאחר דמלכתחילה המצווה היא ב'משלוח' מצי לשלוחי גם ע"י גוי. וכן העלו בשו"ת יהודה-יעלה' להגאון מהר"י אסאד (או"ח, סי' רז) ובס' 'דבר-אברהם' (ח"א, סי' יג, אות ד; ח"ב, סי' ח וסי' כז אות ה) דאף אי בעינן לשלוח על-ידי שליח אין צריך לכל דיני שליחות, ואפשר לשלוח על-ידי נכרי. ובלא"ה רבו הדיעות שאין צורך כלל לשלוח מנות על-ידי שליח, ויכול לכתחילה לתת בעצמו, ואכמ"ל. ומ"מ באשר לעניננו פשוט וברור להלכה שהיהודי יכול לצוות על הנכרי לשלוח מנות משלו (של היהודי) לרעהו (של היהודי), ובלבד שיראה בעיניו או שיוודא בדרך אחרת שהמשלוח הגיע ליעדו, שאין לסמוך בזה על 'חזקה שליח עושה שליחותו'. ועי' בזה גם בשו"ת 'אחיעזר' (ח"ג, סי' עג). ולגבי הברכה בלא"ה אין לנו מה לדון, שהרי לא תיקנו ברכה מיוחדת על מצוות משלוח-מנות. ועי' בזה בדברי המג"א (סי' תרצב סק"א). בדיקת חמץ - הנה נכרי אין לו נאמנות כלל על בדיקת חמץ, כלומר שלא ניתן לסמוך עליו שאכן בדק את החמץ כדין, באופן שלא נשאר חמץ בבית, וע"ד שמבואר בדברי רבינו מנוח (ע"ד הרמב"ם בפ"ב מהל' חמץ-ומצה הי"ז, שכתב שם: "והכל כשרין לבדיקה, ואפילו נשים ועבדים וקטנים" וכו'): "אבל פסולי עדות מחמת שמקילין במצוות, כגון מחללי שבת או יום-טוב, או אוכל נבלות וטרפות, אין נאמנין כלל לא בשלהם ולא בשל אחרים, לא בדאמרי אנן בדקנוה ולא בדאמרי אנן חזינן מאן דהוא דבדקיה". וכך כתב להלכה המ"ב (סי' תלב סק"ח) בשם אחרונים: "והנה מדינא יכול לסמוך בבדיקה אפילו על נשים ועבדים [ולא על שפחה נכרית שלנו] וקטנים, ומ"מ לכתחילה נכון שלא לסמוך אלא על אנשים בני-חורין שהגיעו לכלל מצוות דהיינו מי"ג שנה ואילך" וכו'. ומקור ההוספה שהוסיף בסוגריים מרובעות כי רק על עבדים שנטבלו לשם עבדות (והם חייבים במצוות כאשה) ניתן לסמוך מדינא על בדיקת חמץ (אע"פ שלכתחילה נכון שלא לסמוך גם עליהם), אבל על שפחה נכרית לכל דבר, כמו הנכרים העובדים כיום בבתי יהודים, לא ניתן לסמוך כלל מן הדין, הוא בדברי הח"י (שם סק"י) שהביא מתשובת הרדב"ז שכתב כן. ויעויין עוד במה שהביא המ"ב (סי' תסז סקפ"ח) שכל ענייני הפסח לא ייעשו על-ידי עכו"ם. אמנם כאשר מדובר ביהודי משותק המתגורר בגפו, שאינו יכול כמובן לנקות את ביתו ולבדוק אותו מחמץ, וגם אין לו יהודי אחר שיעשה זאת עבורו, עליו לבקש מהנכרי המטפל לנקות היטב את כל פינות הבית, ובמיוחד את המקומות שמכניסים בהם חמץ. לאחר מכן ישתדל ככל יכולתו לבקש מיהודי שומר תורה ומצוות, ואפילו מנער צעיר שכבר הגיע למצוות, שיבוא לבדוק את החמץ בביתו לאור הנר בליל בדיקת חמץ עד כמה שידו מגעת. ועי' במש"כ השע"ת (סו"ס תלג): "ולכן מקילין המוני עם לבדוק דרך העברה בלי חיפוש היטב בחורין וסדקין, לפי שתחילה מכבדין ורוחצין ומנקרין הכל היטב, ואפילו רוחצין ומנקרין על-ידי אינו-יהודי מסתברא דנאמנים, דאנקיותא קפדי ולא מרעי נפשייהו, כ"כ בשו"ת שבסוף חידושי מהרי"ש לפסחים". במידה והוא אכן מוצא יהודי שיבדוק את החמץ עבורו ובשליחותו, על הבודק לברך ברכת 'על ביעור חמץ', כמו שעולה מדברי המג"א (סי' תלב סק"ו), וכ"נ להלכה בשו"ע הרב (שם ס"ח), וכ"ה במ"ב (שם סק"י) שהוסיף ע"ז: "דהוי כשלוחו גם לענין הברכה". שריפת חמץ - מעיקר הדין די בכל דרך שיבוער החמץ, וכמש"כ המחבר בשו"ע (או"ח, סי' תמה ס"א). אלא שהרמ"א (שם) כתב: "והמנהג לשורפו" וכו', ועי' בדברי הט"ז (שם סק"ב) דהיינו לחוש לדעת הפוסקים שפסקו כר"י שאין ביעור חמץ אלא שריפה, וכתב ע"ז: "ע"כ יש לנהוג כמחמירין". ועי' במש"כ בשו"ע הרב (שם ס"ז): "והלכה כסברא ראשונה ( - שביעורו בכל דבר)... ואעפ"כ המנהג במדינות אלו כסברא האחרונה ( - בשריפה)". וע"ע במ"ב (שם סק"ו וסק"י). ועי' בדברי המג"א (סי תמו סק"ב) בשם השלה"ק לגבי המוצא חמץ בביתו ביו"ט, דיוציאו ע"י עכו"ם, ובמש"כ ע"ז הגרעק"א (בגיליון השו"ע שם): "יש לפקפק, דנ"ל דלא מקיים בזה עשה דתשביתו, כיון דמבערו ע"י נכרי, ואין שליחות לנכרי, והוי כנעשה הביעור מעצמו, דלא קיים עשה דתשביתו". ובלא"ה גם א"א להאמינו לנכרי על ביעור חמץ, כשם שהיא אפשר להאמינו על בדיקת חמץ וכנ"ל. אמנם כאשר אין היהודי יכול לשרוף את החמץ בעצמו רשאי הוא לתת לנכרי המטפל בו שישרוף זאת עבורו לעיניו. ואפשר כי אם הוא נמצא עמו לידו והנכרי משליך זאת עבורו לאש נחשב הדבר כאילו היהודי קיים בזה בעצמו מצוות ביעור והשבתה, שאין זו מצווה שבגופו ממש, אלא כל שהוא מטפל בשריפת החמץ הוא מקיים בזה מצוות השבתה. ולעניין ברכה אין בזה כל נפ"מ, שהרי לא תיקנו ברכה על שריפת חמץ, אלא רק על בדיקת חמץ, שהיא תחילת הביעור, כמבואר בדברי הט"ז (ר"ס תלב) והמג"א (שם). אלא שנחלקו הפוסקים בדין מי שלא בירך על הבדיקה אם יברך על שריפת חמץ, ועי' בזה בשו"ע הרב (שם ס"ה, ובקו"א שם סק"א) ובמ"ב (שם סק"ד) ובשעה"צ (סק"ג וסק"ד), וע"ע בדברי המג"א (סי' תלה סק"ב וסי' תמו סק"א), ובמה שכתבו בזה בשו"ע הרב (סי' תמו ס"א) ובמ"ב (סי' תלה סק"ה), ואכמ"ל. ומ"מ חשוב מאד שיזכור אותו יהודי לבטל את החמץ כדין לאחר שריפת החמץ, שחיוב זה מוטל עליו בעצמו, ולא זו בלבד שהנכרי אינו יכול כמובן לעשות זאת בעבורו, אלא שאפי' עמש"כ המחבר בשו"ע (סי' תלד ס"ד) בפשיטות ששלוחו של אדם (כשהשליח הוא ישראל בר חיובא) יכול לבטל החמץ בשבילו נחלקו בזה הפוסקים, ועי' בזה בשו"ע הרב (סי' תלד סט"ו) ובמ"ב (שם סקט"ו, סקט"ז וסקי"ט). בברכה מרובה