הכשרת שיש 'אסקלה'

שלום וברכה מתוך החומר שבקישור ששלחת לא הצלחנו לצערנו לעמוד בדיוק על טיבם של משטחים אלה, מרכיביהם המדויקים ודרך ייצורם, אשר הם חשובים ביותר לקביעת ההתייחסות ההלכתית אליהם. מצד אחד הם מוצגים כמשטחי פורצלן, ממוחזרים ב100%, ומצד שני הם מוצגים כעמידים ואטומים במיוחד. באשר לאפשרות הכשרת כלי פורצלן - המכונים בעברית גם בשם חרסינה (הלחם ושילוב של המילים 'חרס' ו'סין' מקום המצאת הפורצלן - שעשויים מחומר קרמי שעבר תהליך שריפה לאחר ייבושו - נחלקו פוסקי הדורות האחרונים, כאשר דעת רובם היא להחמיר בהם ככלי חרס שלא מועילה להם הגעלה, למרות שהם מצופים בשכבת זכוכית, כפי שנפסק בשו"ע (או"ח, סי' תנא סכ"ג): "כלי חרס המצופין בהיתוך זכוכית דינם ככלי חרס". מאידך, כלי פורצלן כשלעצמם אינם אטומים, והם מלאים נקבוביות וחללים שמאפשרים להם לבלוע ולספח אליהם נוזלים ומולקולות של טעם, כמו כלי חרס, שעליהם אמרו חז"ל (פסחים ל:) "חזינא להו דמידייתי", כלומר שניכר שהלחות הנבלעת בהם מחלחלת ועוברת לצידו השני של הכלי, כפי שנתבאר בדברי התוס' (שם, ד"ה התורה). ואילו בפרסום על המשטחים הללו מדגישים מאוד את עמידותם ואטימותם הרבה, כאשר נקבוביות המשטח אטומות לחלוטין, ואינן מאפשרות חדירה של נוזלים, תבלינים וחומרים אחרים (עד ל-0.001, שהיא אלפית האחוז), דבר שאינו תואם כל-כך לחומרי ומרכיבי פורצלן מקוריים, והוא מתקבל ככל הנראה כתוצאה מתהליך המיחזור, לאחר גריסה דקה במיוחד של חומרי הגלם המקוריים ודחיסתם, מה שהופך אותם לחומר עמיד וקשיח במיוחד, כמו אריחי גרניט פורצלן. עם זאת, כל זמן שלא נקבל מידע אמין ומדוייק על חומרי המשטחים ומרכיביהם, יחד עם אופן תהליך הייצור, לא נוכל לאשר כי דינם ככל שיש וכלי אבן אחרים שמועילה להם הגעלה, ואנו עדיין חוששים כי אולי יש צורך להחמיר בהם ככלי חרס. לכל היותר יש מקום לדון להקל במקום הפסד מרובה ושעת-הדחק לסמוך על הכשרתם כדת וכדין בעירוי רותחין מכלי ראשון שלוש פעמים זה אחר זה, דהיינו לערות על כל המשטח מים רותחים, מתוך הכלי שהורתחו בו, ולכתחילה יש לבצע זאת באמצעות אבן מלובנת, כמבואר בדברי הרמ"א (או"ח, סי' תנא ס"ו), לאחר מכן יש לייבש את המשטח לחלוטין, ואז לחזור ולערות עליו שוב מים רותחים, ולאחר שיתייבש לחזור על פעולה זו פעם שלישית. וזאת, בצירוף ובהסתמך על דעת בעל העיטור, שהובאה בדברי הטור (יו"ד, סי' קכא) כי כלי חרס שאינו בן יומו ניתן להכשירו ע"י הגעלה ג' פעמים. ועי' בשע"ת (סי תנא סוסק"א) שבצירוף עוד סברות לקולא סמך על הגעלה ברותחין ג' פעמים ל'כלי פורצליין'. ועד"ז פסק למעשה גם בשו"ת אג"מ (יו"ד ח"ב, סי' מו) לגבי שאלה דומה. וכבר נזכר כן בשו"ע (יו"ד, סי' קיג סט"ז) לגבי בישולי נכרים, שאף לדברי המצריכים הכשר אם הוא כלי חרס מגעילו שלוש פעמים ודיו מפני שאין לאיסור זה עיקר בדאורייתא. וע"ע בשע"ת (סי' שיח סק"ב) לגבי מי שבישל ע"י נכרי בשבת לצורך חולה, דבעניין הכלים רגילין להורות הכשר לכלי חרס ע"י הגעלה ג' פעמים. וגם לגבי כלי זכוכית בשאר איסורים כבר נזכר בדברי המשיבים של הדורות האחרונים כי בהגעלה ג' פעמים בוודאי ניתן להקל גם לדעת הרמ"א שאנו מחמירים בהם לגבי פסח ככלי חרס. ואע"ג שעדיין יש לדון ולהתיישב אם דרך הכשרה כעין זו מועילה גם לגבי בליעות של חמץ שאיסורו במשהו, ויש לחלק בזה בין הכשר קודם זמן איסורו לבין הכשר לאחר זמן איסורו, ועי' היטב בדברי הש"ך (יו"ד, סי' קל"ה סוסקל"ג) ובמש"כ בזה החזו"א (חאו"ח, סי' קכ"ב סק"ג, וחיו"ד, סי' נ"ה סקי"א), אך מ"מ בצירוף כל האמור הרי שבמקום הפסד מרובה ושעת-הדחק אולי ניתן יהיה להקל בזה עכ"פ קודם זמן האיסור. זאת, בצירוף סברא הלכתית נוספת, כי המשטחים הללו הם בדרך-כלל קרים לחלוטין מצד עצמם, וכל מה שהם צריכים הכשרה הוא בשל מה שגולש או נשפך עליהם, שיש לדון בזה כדין תתאה גבר, שאינו מבליע אלא כדי קליפה, וכמבואר בשו"ע (יו"ד, סי צ"א ס"ד), ונתבאר בתו"ד המג"א (סי' תס"ז סקל"ג) דבדיעבד אין הקליפה אוסרת, שאינו אלא חומרא בעלמא, והו"ד בפמ"ג בכמה מקומות, ואף שמדברי הש"ך (יו"ד שם, סק"ח) נראה שחולק ע"ז, מ"מ גם הוא מודה דבמקום דלא שייך קליפה או שיש ששים כנגדה מותר בדיעבד. וממילא אין לנו לחוש אלא רק מצד חומרת 'דבר גוש', שיש מקום להקל בו יותר. מובן, כי במידה ונקבל נתונים מדויקים וברורים יותר נוכל לחוות את דעתנו ביתר החלטיות לכאן או לכאן. בברכת הצלחה