כניסת כהן למקום בו נמצא חולה שמת מוות מוחי

שלום וברכה למעכ"ת שליט"א אין עמי דברים ערוכים ומסודרים בעניין זה, ולצערי הרב גם אין עיתותי בידי, מרוב עומס הטרדות הבלתי פוסקות, להתיישב לסדר בכתב כראוי וכדבעי הרהורי דברים שיש לי בזה. אולם אחת אוכל להגיד בקצרה, כי לדידי ברור כשמש ופשיטא כביעתא בכותחא כי מי שלדברי הרופאים כבר מת בוודאות גמורה מוות מוחי יש להתייחס אליו כמת שמטמא באהל, ואין להתיר לכהן בשום פנים ואופן, ואפי' כצירוף בעלמא, להיכנס באהל שבו נמצא מת זה אף אם הוא עדיין מחובר למכשירי ההנשמה המלאכותית שבגינם ממשיך לבו לפעום באופן מלאכותי. שכן לדברי הרופאים, ולאור מדע הרפואה, מי שנקבע עליו בוודאות שהוא מת מוות מוחי, כלומר שגזע מוחו הפסיק לפעול, הר"ז מצב בלתי הפיך לחלוטין, שלחזור ממנו שוב לחיים הוא כתחיית-המתים ממש. באופן כללי, יש נתונים רפואיים שהם ברורים וודאיים באופן מוחלט, כמו למשל נתונים של פעילות ומחלות לבביות, שניתן פשוט לראותם באופן פיזי ומוחשי (למרות שלגבי הסיבות הרפואיות הגורמות לכך לא ניתן לסמוך ב'עיניים עצומות' על מחקרי הרפואה, אף שלמיחש מיבעי ואכמ"ל), ויש נתונים רפואיים המבוססים בעיקר על מחקרים, סטטיסטיקות והשערות שונות, כמו למשל נתונים על הפעילות המוחית והנזקים הנגרמים לה, שגם לדברי הרופאים אינם מוחלטים ברמת וודאות גמורה, ויש להבדל המהותי האמור בין שני סוגי הנתונים הרפואיים השלכות ונפקא-מינות רבות להלכה בתחומים שונים, שאין כאן מקומן. את הקביעה של מוות מוחי, כאשר היא מתבצעת אכן כיאות לאחר כל סוגי הבדיקות האפשריות, ניתן לסווג עקרונית בסיווג הראשון של נתונים ברורים וודאיים. כידוע, שעל סמך זה היו מי שהתירו להוציא ממנו אברים שהנשמה תלויה בהם, כמו לב או כבד, להשתלה באחרים, וזאת לאחר סדרת הבדיקות, האמורות לקבוע את הנתון האמור בוודאות. לעומתם, היו מגדולי ישראל ועמודי ההוראה שאסרו נחרצות לעשות כן, מסיבות שונות, וביניהן גם חוסר נאמנותם של הרופאים והחשש שמא הבדיקות לא תתבצענה במלואן כראוי, אשר מכח זה נקטו בשוא"ת עדיף, שלא להסתכן ח"ו בקיצור חייו או זירוז מותו של התורם גם על חשבון הצלתו של המושתל, כאשר בהחלט יתכן שגם ביחס לזה הדברים משתנים או עשויים להשתנות בהתאם לנסיבות ולהתפתחויות הרפואיות. אמנם כאשר אנו דנים לגבי טומאת אהל בוודאי יש לנו להתייחס כמת למי שנקבע עליו בוודאות שגזע מוחו חדל מלפעול והוא מת מוות מוחי ולאסור על כהן את הכניסה לאהל שבו הוא נמצא, והר"ז לכה"פ כמש"נ בשו"ע (יו"ד, סי' שע ס"א): "מי שנשברה מפרקתו ורוב בשר עמה, וכן מי שנקרע מגבו כדג, אפילו עדיין הוא חי, חשוב כמת, ומטמא". ועי' היטב בשו"ת חת"ס (חיו"ד, סי' שלח) שמתו"ד עולה שיש הכ"ת של מת שיהיה מותר לכהן להיכנס אליו בשל ס"ס של פקו"נ, אך באופן הרגיל דינו כמת גמור לענין טומאת אהל. והו"ד בקצרה בפ"ת (שם סק"א) כל זאת, גם ללא מה שהעלו הפוסקים שאסור לכהן להיכנס לבית שיש בו גוסס משום איסור חילול, וכמבואר להלכה בדברי המחבר בשו"ע (שם), וגם הרמ"א סיים "וטוב להחמיר", והש"ך (שם סק"ד) הביא בשם הב"ח דמדינא צריך ליזהר ואין כאן מקום לפסוק לקולא, אלא שהוסיף דמ"מ יש להקל בישן או בערום עיי"ש. ולאור כל האמור עולה, כי במרכזים רפואיים גדולים, אשר מבצעים שם גם השתלות לב או כבד, יש סיבה נוספת לכהנים להיזהר מאד שלא להיכנס לשם שלא לצורך, גם אם מפרסמים על כך שהכניסה לכהנים מותרת, שכן בנוסף לכל החששות האחרים הקיימים למרות הפרסום, קיימת בהחלט גם סבירות מסוימת כי מאושפזים שם חולים שכבר מתו מוות מוחי ומחזיקים את ליבם לפעום באופן מלאכותי, למשך שעות ארוכות או ימים, על-מנת לשמר את איבריהם ראויים להשתלה. בברכת הצלחה מעומקא דליבא שיזכה בקרוב להוציא ספרו החשוב והנחוץ, ושנזכה כולנו שיהיה הכל רק בבחינת 'דרוש וקבל שכר' בתחיית המתים בב"א הרב אברהם משה הלפרין ראש המכון