קריאת המגילה על-פי שמיעת הקלטה מתוך אוזניות

שלום וברכה אין לנו מושג במה מדובר בדיוק, וגם לא בדקנו ולא ידוע לנו אם מדובר באוזניות שמשמיעות לאוזני הקורא רק את ההקלטה של קריאת המגילה וסותמות את אוזניו מלשמוע את קריאתו שלו עצמו. אם אכן מדובר באוזניות שכאלה הרי שבהחלט לא מדובר בפתרון מושלם ו'חלק', אלא בחומרא דאתא לידי קולא, שכן יש לדון כאן בשתי שאלות עקרוניות: א. דעת הב"י (או"ח, סי' תרפט, ד"ה ומ"ש רבינו שדעת הרא"ש) בדעת הרי"ף והרא"ש ומקצת נוסחאות ספרי הרמב"ם לגבי חרש שמדבר ואינו שומע היא "דמגילה שאני, דבעינא בה פרסומי ניסא, וכל שלא השמיע לאזנו ליכא פרסומי ניסא". וכ"ה במ"ב (שם, סק"ה) בתחילת הדברים דמה"ט אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם עיי"ש. ועי' בשעה"צ (שם, סק"ז) שכתב: "ולפי"ז מי שקורא המגילה לעצמו צריך ליזהר מאוד שישמיע לאזנו, דאל"ה אפילו בדיעבד לא יצא". ועוד כתב המ"ב (שם) לגבי חרש: "ומ"מ לכתחילה כו"ע מודים שלא יעמידוהו להוציא רבים י"ח". וע"ע בזה במ"ב (סי' נג סוסקמ"א) ובביאה"ל (סי' קצט ס"י, ד"ה מצטרפין). ב. בשו"ת אבנ"ז (או"ח ח"ב, סי' תלט) הסתפק לפי"ז במי שסותם את אזניו בשעת הקריאה באופן שאינו שומע את עצמו אם יכול להוציא אחרים בקריאתו, והעלה (שם, סוף אות ג): "ולפי"ז ה"ה כשהקורא אוטם אזנו ואינו שומע, דהשומע ממנו הוא הדין והוא הטעם", והר"ז דלא כמש"כ הב"ח (שם, ד"ה חש"ו) לפי דעתו: "ולפי"ז מי שאינו חרש וסותם את אזניו אע"ג דאינו שומע מוציא אחרים י"ח כיון דבר חיובא הוא". ושוב הביא האבנ"ז (שם, אות ו) שמצא בשו"ת שבו"י (ח"ב, סי' לג) שדן בנוגע ל"חזן אחד שכבדו אוזן משמוע אא"כ שצועקין מאוד, שאז שומע, וקרא את המגילה לפני הציבור בקול בינוני, שנראה שהוא עצמו לא השמיע לאזנו, אם יצאו הציבור בקריאה זו, כיון שמ"מ הוא אינו חרש גמור, או לא". וכתב ע"ז השבו"י: "לכאורה היה נראה פשוט דלא יצא הציבור בקריאת המגילה זו, כמבואר פשוט וערוך לעינינו בשו"ע סי' תרפ"ט דחרש הקורא השומע ממנו לא יצא" וכו'. אכן בהמשך הדברים צידד שיש מקום לחלק בין חרש גמור, דאינו ראוי להשמיע לאזנו כלל, לבין מי שיכול להשמיע לאזנו כשצועקים בקול רם, שהוא חייב בקריאת המגילה, ויוצא ומוציא אחרים גם אם בפועל לא השמיע לאזנו. והו"ד גם בשע"ת (שם, סק"ב). והן אמת כי אם היו הדברים אמורים במקום שאין מי שיקרא את המגילה אלא רק מי שאינו יכול להשמיע לאוזניו, וכ"ש אם הוא יכול אלא שבפועל אינו משמיע לאוזניו, היה אפשר וצריך לצרף את דיעות המכשירים קריאה כה"ג עכ"פ בדיעבד, אבל לעשות כן לכתחילה כאשר אפשר בעניין אחר הרי בוודאי שיצא שכרו בהפסדו. ועל פניו נראה, כי עדיף טפי לקרוא את המגילה ללא טעמים, ואולי גם שלא בדקדוק מלא, כל עוד הקורא יודע להיזהר שלא לשנות תיבות שמשנה את משמעותן - כמש"נ בשו"ע (שם, סי' תרצ סי"ד) שאין מדקדקין בטעויותיה, ועי' במ"ב (שם, סקנ"א) ובביאה"ל (שם, ד"ה אין), דבכה"ג יוצאים בוודאי בדיעבד עכ"פ, וע"ע במ"ב (סי' תרפט ס"ב, סוד"ה חרש) לגבי קריאה של חרש לעצמו - מאשר לקרותה לאחרים באוזניות שמעכבות בעד הקורא מלהשמיע לאוזניו את קריאתו שלו עצמו, שיש צד שאולי אינם יוצאים בכה"ג אפי' בדיעבד. בברכה מרובה /